"כיום הממשלה האיראנית כל כך מושקעת בעניין הגרעין, שאם היא תוותר על הדגל הזה היא תעמוד בסכנה של חיסול פוליטי, לא פחות. [...] ההנהגה האיראנית, כולל חברי פרלמנט רבים, חישקו את עצמם לנושא פומבית עד כדי כך שכעת זה להיות או לחדול. אי אפשר פשוט להרים ידיים אחרי שנים של השקעה והקרבה. [...] אבל תמורת עסקת חבילה הוגנת, שתכיר בזכויותיהם, הם יתפשרו… אם יהיה מוצא הוגן שיוכלו לשווקו לציבור, הם ילכו על זה".
כך העריך באזני השבוע עלי (שם בדוי), אנאליסט איראני בן 35, המתגורר לסירוגין בטהראן ובגרמניה. לעלי כובעים רבים. הוא חוקר ועורך בכתב-עת נחשב, בעבר עבד עם משרד החוץ האיראני, והוא גם מארגן כמה מבצעי צדקה פרטיים. למרות שהוא עומד בקשר אישי עם כמה מהדמויות הבכירות-ביותר בשלטון האיראני, הוא עצמו איננו חלק מהשלטון, ויש לו גם לא מעט ביקורת על מדיניות הפנים והחוץ, ועל הדיכוי הפוליטי באיראן. עלי עבד ולמד בארה"ב, כתב על יחסי החוץ של איראן, והוא חי אורח חיים לא-דתי.
את השיחה הבאה ניהלנו אחרי שחיסלנו בקבוק יין מצוין, ולא לפני שפתחנו את השני. דיברנו על השפעת הסנקציות על החיים באיראן, על האפשרות של תקיפה באיראן, על הסיבות לפיתוח תכנית הגרעין והאפשרות שיש תכנית צבאית סודית, ולסיום גם על היחס ליהודים ולישראל, והדיכוי הפוליטי בסוריה ובאיראן. לאורך השיחה לקחתי על עצמי תפקיד של מראיין עיתונאי, כך שבמקום לנתח, לשוחח, ולהסכים או להתווכח, התמקדתי בעיקר בהקשבה ובמתן במה, תוך שאני מכוון את השיחה למחוזות שחשבתי שיעניינו את קוראי העברית.
לפני כעשר שנים בערך, לפני שידעתי על כל מיני 
