"תמורת הצעה הוגנת, האיראנים יתפשרו"

"כיום הממשלה האיראנית כל כך מושקעת בעניין הגרעין, שאם היא תוותר על הדגל הזה היא תעמוד בסכנה של חיסול פוליטי, לא פחות. [...] ההנהגה האיראנית, כולל חברי פרלמנט רבים, חישקו את עצמם לנושא פומבית עד כדי כך שכעת זה להיות או לחדול. אי אפשר פשוט להרים ידיים אחרי שנים של השקעה והקרבה. [...] אבל תמורת עסקת חבילה הוגנת, שתכיר בזכויותיהם, הם יתפשרו… אם יהיה מוצא הוגן שיוכלו לשווקו לציבור, הם ילכו על זה".

 כך העריך באזני השבוע עלי (שם בדוי), אנאליסט איראני בן 35, המתגורר לסירוגין בטהראן ובגרמניה. לעלי כובעים רבים. הוא חוקר ועורך בכתב-עת נחשב, בעבר עבד עם משרד החוץ האיראני, והוא גם מארגן כמה מבצעי צדקה פרטיים. למרות שהוא עומד בקשר אישי עם כמה מהדמויות הבכירות-ביותר בשלטון האיראני, הוא עצמו איננו חלק מהשלטון, ויש לו גם לא מעט ביקורת על מדיניות הפנים והחוץ, ועל הדיכוי הפוליטי באיראן. עלי עבד ולמד בארה"ב, כתב על יחסי החוץ של איראן, והוא חי אורח חיים לא-דתי.

את השיחה הבאה ניהלנו אחרי שחיסלנו בקבוק יין מצוין, ולא לפני שפתחנו את השני. דיברנו על השפעת הסנקציות על החיים באיראן, על האפשרות של תקיפה באיראן, על הסיבות לפיתוח תכנית הגרעין והאפשרות שיש תכנית צבאית סודית, ולסיום גם על היחס ליהודים ולישראל, והדיכוי הפוליטי בסוריה ובאיראן. לאורך השיחה לקחתי על עצמי תפקיד של מראיין עיתונאי, כך שבמקום לנתח, לשוחח, ולהסכים או להתווכח, התמקדתי בעיקר בהקשבה ובמתן במה, תוך שאני מכוון את השיחה למחוזות שחשבתי שיעניינו את קוראי העברית.

להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, ישראל והעולם הגדול | 11 תגובות

פוליטיקת הזהויות: שלמה מעוז, יאיר לפיד והמחאה החברתית

חצי שנה למחאה החברתית

א. שלמה מעוז

בשבוע שעבר פוטר הכלכלן שלמה מעוז, אחרי שהעז לטעון (בצורה "לא נחמדה") שיש קשר בין מעמד ואתניות בישראל. אני יודע שטחנו את הנושא, אבל לטעמי רוב הכותבים נטו להסכים או לא להסכים עם דבריו, ולא לדון בשאלות העקרוניות ממש.

נתחיל בזה שמחקרי שוק העבודה והחברה בישראל מאששים בעקביות שיש פער עדתי, ושהוא מורכב. קורות חיים זהוֹת מקבלות התייחסות שונה מאוד כשבראשן ממציאים שם "צברי" או "אשכנזי", לעומת שם "מזרחי", "אתיופי" ועל אחת כמה וכמה – "שם ערבי". זה נכון גם לנשים, אגב. אינסוף מחקרים, גם מהשנים האחרונות, מצביעים על קשרים סטטיסטיים רבים בין הכנסה והשכלה; בינן ובין והכנסה והשכלת-הורים; ובינן ל"מוצא". גם מחקרים איכותיים מלמדים על הבדלים ביחס, במקומות עבודה, בבתי המשפט, בעיתונות, במקומות בילוי, בטלוויזיה, בתגובות אנשים למבטא וכו'. איך שלא מסתכלים על זה: ל"אשכנזים" יש סיכויים טובים יותר בהשכלה ובעבודה (לא תמיד במודע, ולפעמים "מזרחים" מדכאים "מזרחים").

עכשיו צריך לברר – אם מעוז לא שיקר, מדוע אפוא פוטר? להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, דה לגיטימציה ושינוי השיח, קפיטליזם וכלכלה, תקשורת לאומית ומסחרית | עם התגים , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , | 13 תגובות

אחדות מדומה: הסוציולוגיה של מחאת האוהלים ופוליטיקת ההדחקה

1)     ממתי משבר כלכלי מאחד את הציבור?

אין זה חדש ובוודאי לא ייחודי לישראל שבתקופות של משבר כלכלי (ויציבות ביטחונית) מתחדד הויכוח הפוליטי סביב שאלות של צדק חברתי-מעמדי וחלוקת משאבים. אלא שמאבקים חברתיים גדולים, כמו זה הנוכחי, בדרך כלל מלווים בזעם רב ובקיטוב פוליטי אדיר בחברה בין ימין ליברלי-קפיטליסטי ושמאל סוציאל-דמוקרטי, בעיקר בחברות שבהן הפערים החברתיים-כלכליים גדולים (כמו איטליה למשל). אם כך, איך ייתכן שמאבק פוליטי סוער וחסר תקדים, שאמור להדגיש את הפערים הפוליטיים והמעמדיים בחברה, מצטייר בעיניי רבים כחגיגה של אחדות? איפה עוד נשמע על ויכוח על משאבים ומדיניות כלכלית-חברתית, בו 85% מהציבור תומכים במחאה (או לפחות חושבים שהם תומכים בה)? האם הפכו העשירים את עורם והם תומכים עתה בתביעות מעמדיות?! האם הפכו המתנחלים את חברבורותיהם והם תומכים בדיור זול דווקא במרכז הארץ?! ובכלל, האם המאבק הזה מצליח באמת בגלל שהוא נושא איזו בשורה אידיאולוגית חדשה, סולידארית וסוחפת, או שמדובר במחאה מרגשת אמנם, אבל שהיא ברית אד-הוק חדשה של אותן הקבוצות בעלות האינטרסים ישנים?  להמשיך לקרוא

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים, השמאל הציוני-לאומני, קפיטליזם וכלכלה | עם התגים , , , | 40 תגובות

הסחר בנשים בחיי היום-יום

חתונהנשים רבות מפנטזות על יום החתונה שלהן, אף על פי שהוא למעשה אירוע שבו נחגגת נחיתותן הפומבית. לכאורה, החתונות החדשות בישראל, בעיקר בקרב החילונים והפרוגרסיבים היהודים לסוגיהם, כוללות מוטיבים אינדיבידואליים, שוויוניים וכדומה, הגורמים לנו לחשוב בשוגג, שהצלחנו לעקר את העוקץ המדכא והמכפיף של הטקס בכללותו, והשפה הנלווית אליו. אך לאמיתו של דבר, למרות השינויים (המבורכים) בטקסים ובשפה, הליבה הרעיונית של הטקס נותרה, ועיקרה הוא מכירת האישה.

סחר בנשים בשפה

תשומת לב פמיניסטית רבה הוקדשה לפירוק מטבעות הלשון האנדרוצנטריות (המכוונות-גברים) הקשורות בנישואין. נשים רבות אינן אומרות עוד "בעלי", אלא "אישי", כדי להפחית/לשלול את הבעלות על האישה אשר מקופלת במילה "בעל". המושג החדש מציע להחליף את הבעלות ביחסי שייכות הדדיים: "האיש/ה  שלי". ועדיין, המושג "בעלתי", לצד המושג "בעלי", כמביע יחסים של בעלות הדדית, נשמע לנו כחלופה אבסורדית.

ולא בכדי. יש סיבה טובה אחרת להימנע מהשורש בע"ל ומקורה דווקא בפוֹעַל המבטא את המשמעות הלא-מדוברת של לקיחת בעלות על אישה – "לבעול". פירושיו: (1-) לשגול; (2-) לשאת אישה; (3-) להיות אדון, למשול, לרדות, לשלוט (מתוך מילון א"א שושן). במילים אחרות: בועל = מפגין אקט של הפיכה לבעל, ע"י ביצוע אקט מיני חודרני ונטילת בתולי האישה. האקט המבטא את הפיכתה לקניינו, הבעילה, תובע "לסמן טריטוריה" סמלית ושייכות ממשית בגוף האישה. בנישואין, האישה מסומנת בבתוליה, והגבר הנוטל אותם, בועל אותה, משמע – הופך לבעלה ואדונה (הבעל). השימוש במושג בועל מהווה עדות לקהילה על בתוליה, והוכחה להיותה "חדשה עם הניילונים". כידוע, בתרבויות רבות יש מנהגים נפוצים של סימון הבעלות בעדויות חיצוניות ונצחיות בגוף החי: בבהמות (ליבון העור, ניקוב האוזן/האף, צביעת הפרווה וכד'), בעבדים (נרצעים באזנם), בילדים ובנשים (פציעת איברים, עגילים, קעקועים, מילה וכו'). עד היום מסמנים סרסורים וסוחרי-נשים את "רכושם" בקעקועים ופירסים, כעדות קניינית/מעמדית פומבית ונצחית. הדמיון לסחר המודרני בנשים מלמד עד כמה יציב ושקוף הדיכוי היום-יומי המחפיץ את האישה, מפקיע את גופהּ, ונותן בו סימני בעלות.

לא במקרה עיגון הבעלות על האישה קשור במין; הטאבו המרכזי סביב הנישואין הוא זכות הבעל על אישתו (היא "מוּתרת לו"). אבל מה שחשוב לענייננו זה שהפועל "בועל" תקף רק לפעולה הגברית. האישה לעולם איננה "בועלת", ולכן "בעלי" הוא מושג חד צדדי וא-סימטרי מינית. כך – אין "בעלתי". כי הוא בועל, ואילו היא נבעלת. הוא אקטיבי והיא פסיבית. גם  המילון מגדיל לבאר בדוגמה כזאת: "בועל, יִבעל, נִבְעלה [נישאה לאיש]". זאת אומרת, כבר מן ההחלטה לשוב אל השפה העברית הקדומה, אפוא, עגונות כלל הנשים בישראל להיות אובייקטים של הגברים; ואובייקטים כמובן אינם פועלים לבד (בסוציולוגית: אין להם סוכנות), הם צריכים אנשים (סובייקטים) שיפעילו אותם.

ובעוד ש"בעלי" הוא מושג המביע בעלות מובהקת, מה לגבי "אשתי"? אפשר לומר שזהו מושג ביניים, כי הוא לא מבטא בעלות, אך גם אין בו אמירה ברורה החולקת על המצב הקיים (כפי שעושה "בעלתי"). לכן, חלק מעדיפים את המושגים הפחות מחייבים/ממוסדים ("אהובתי", "בת-זוגי") ואחרים את "רעיתי", שהוא ללא ספק רומנטי יותר (ולקוח משיר השירים), אך לא ניתן להטייה ללשון זכר.

המחשה לשונית נוספת לחוסר הסימטריה הלשונית וליחסי הקניין נמצאת בשמו של המוסד, "נישואין", הקשור לפועל "לשאת", המבטא, שוב, אקטיביות גברית לעומת פסיביות נשית: לשאת (ל)אישה, לא לשאת (ל)איש. הוא הנושא והיא המושא(ת). הגבר הוא הסובייקט הפועל, האישה היא האובייקט. כך הפועל "השיא את בנו או את ביתו" מבואר במילון: "לקח לבנו אישה או נתן את בתו לאיש (נדרים ה ו; ברכות לד)", וכול המוסיף גורע.

מנהגי נישואין כקניין נשים

סחר בנשים. זה מתחיל בתרבות.

לא רק השפה רוויה במתח הבעלות המגולם בנישואין, אלא המוסד כולו נושא מטענים סמליים של האישה כאובייקט וכקניין. למשל: פמיניסטים ופמיניסטיות רבים אימצו שם משפחה כפול לאחר הנישואין (בעיקר הנשים), שבו שם נעוריהן מצורף אל שם המשפחה של הגבר. אפשר רק לדמיין מה יקרה כאשר הדור הבא יחבר ארבעה שמות, ואחריו שמונה וכו'. מצד שני, רק בודדים אימצו את שמות המשפחה של בנות-זוגם וזנחו את שלהם. מדוע? משום ששם המשפחה איננו מבטא רק ויתור על זהות, אלא זהו עניין סמלי והיסטורי הקשור במכירתה של האישה. הואיל והאישה היא זאת שנמכרת, אין כול היגיון בכך שהגבר יצורף למשפחתה, יוותר על שם-נעוריו ויישא את שמה. למעשה, הרכישה החדשה לא אמורה לגרום כל שינוי בתאים המשפחתיים הקודמים: משפחתה ומשפחתו נותרים כמות שהם, ורק האישה, הרכוש, שהושֹאה (מילולית: הועברה) משנה את סימני שייכותה החיצוניים לבעליה החדשים: היא נבעלת, משנה שם ומקבלת טבעת.

הטבעת היא שלב מוקדם של הנישואין. למרות הגרסאות המתחדשות, מפתיע לגלות עד כמה שלבי הנישואין נותרו דתיים: תקופת השידוך (בעבר אירוסין. הומר אצל חילונים לזוגיות מחייבת הקודמת לנישואין); אירוסין/קידושין (בד"כ ענידת טבעת); כתובה (חוזה); ונישואין (חופה). בחינה של המנהגים הקשורים בנישואין, שבסיסם נותר דתי, ואשר מעוגנים בשפה דתית, מלמדת שנחיתותה של האישה כקניינו של הגבר, נותרה ההנחה שמאחורי הטקס.

כבר בשלב הטבעת מגיח קניינה של האישה מן העבר. טבעת האירוסין (=קידושין) היא עצם הרכישה. מרגע זה, שבו הגבר מקדש את האישה בכסף (או שווה-כסף, טבעת) בנוכחות עדים (גברים) – היא אסורה לאחרים. מעניין להזכיר כי רק הגבר אמור לתת טבעת לאישה בעת קנייתה. לפי ההלכה, אם האישה משיבה בטבעת משלה, היא מספקת לו תמורה חלופית, ובכך מבטלת את משמעות העִסקה, והמסקנה המתבקשת היא שהמשתתפים לא הבינו את מהות הטקס, ושיש חשש שהוא לא תקף (אם כי יש אופוזיציה מתחכמת לתפיסה זאת). גם כאן, האישה היא פסיבית, מסומנת על הגוף, נמכרת לגבר אחר ועליה להפגין את הבנת כניעותה, להסכין ולהסכים לה. הסכמת האישה משמשת הרבה פעמים את הרבנים, כאילו זוהי הוכחה שביהדות אין כפיית נישואין, אולם האמת היא שהאישה חייבת להסכים למצבה. היא יכולה לסרב אמנם לנישואין ספציפיים (וגם כן, לא תמיד), אך איננה יכולה לסרב לשיטה המכפיפה. כמו במקומות רבים במקרא (למשל בדיבר "לא תחמוד") הנישואין הם ביטוי נוסף לכך שהאישה מצורפת לרשימת הקניין של הגבר: העבדים, המקנה וכול אשר לו. במקור, ניתן היה לשאת גם מספר נשים, בדיוק משום שנשים הן חלק מן הקניין.

(מעניין לציין: היות ששלבים לימינאליים בטקסי מעבר נתפסים כמסוכנים, גם בטקס הנפוץ בישראל קוצר שלב האירוסין/קידושין למינימום האפשרי, ולרוב הם מבוצעים, יחד עם חתימת הכתובה, ממש בסמוך לטקס החופה (=נישואין). וגם מעניין שמקור מנהגי הטבעות הוא כנראה מיוון העתיקה, ואולי אף ממצרים העתיקה).

כתובה. תנאי השימוש מנוסחים, נחתמים ומבוצעים על ידי גברים.

קודם לנישואין, על הבעלים לעתיד לערוך שני הסכמים ציבוריים של רכישה, תנאי שימוש והעברת בעלות, בעלי מעמד משפטי: קידושין וכתובה. גם את הכתובה רבנים נוהגים להציג כ"מגילת זכויות האישה", אך למעשה זכויותיה מוגבלות וזקוקות לעיגון דווקא בשל היותה כפופה לקניין הגבר. הכתובה דומה להבטחת זכויות העובד בחוזה העסקה לכול החיים, שאותו מנסחים המעסיקים, ורק הם נדרשים לחתום עליו. זכויות הגברים כל כך מובנות מאליהן, שאין צורך לעגנן בכול מסמך. בכתובה מצוין כי החתן רוכש את האישה מיד ראשונה (בתולתא) או משומשת (איתתא=אישה), תמורת תשלום, ומתחייב כלפיה להתנהגות נאותה ולהשבת רכושה (פלוס קנס) במקרה של גירושין. החוזה (שנוסח בידי גברים) נחתם (ע"י גברים), הכסף מחליף ידיים בנוכחות עדים כשרים (גברים) ורב (גבר) – ומשם הדרך לחופה קצרה.

…אחרי הנישואין האישה "נכנסת לרשות הבעל", כפי שמטעים התלמוד.

נישואין זה כבר לא מה שהיה פעם

יש שיאמרו שהטקסים היום מתאפיינים באלמנטים שוויוניים-יותר שחלחלו אליהם. זה נכון, אך בסיכום ביניים אפשר לומר שהטקס והמנהגים הנלווים לנישואין, אינם מצליחים לפרק את אי-השוויון כלפי נשים, אלא, למרות הכול, משמרים אותו, משום מקורות המנהג ועוצמתם. נכון, עצמת הטקס נשחקה. מעידים על כך הגידול במספרי המתגרשים ובכמות הנישאים בשנית ובשלישית; עליית גיל הנישואין; ואבדן ערכם הבתולי (גרים יחד קודם, מקיימים יחסי מין), אמצעי מניעה והפלות; אך האם זה אומר שהנישואין בהכרח נחלשו? האם פעם הנישואין היו מרגשים והיום הם הפכו לטקס מיותר? לאו דווקא.

למעשה, סביר להניח שההתרגשות וה"צרמוניה" סביב הנישואין כיום היא הרבה מעבר לפרופורציות שהיו לטקס הזה אי פעם. מדוע? משום שהנישואין במקור הם לא מוסד רומנטי. בעבר, ביחסים העתיקים בין המינים, היה צורך ממשי לגונן על נשים מפני מין מזדמן או כפוי אשר הותיר אותן מעוברות וטמאות (בעידן הטרום הפלתי) ואת הגברים חופשיים מדאגות. בעבר, זכויות הנשים לא נמדדו בחופש המיני שהן מקנות (פמיניזם בסגנון סקס והעיר) אלא דווקא להפך: היה צורך לגונן על הנשים מפני מין לא אחראי. וזה לא הכול, הנישואין שימשו, ועודם משמשים בקהילות רבות, ככלי לגישור על מריבות, לחיבור בין ממלכות (להשיא נסיכים/ות), לניהול יחסים כלכליים (כגון: נישואי חליפין, ככלכלת מתנות, וכעסקאות שונות), לנשיאת מספר נשים (כדי להקל על עול ניהול הבית, ולהביא יותר ילדים, שהם אמצעי ייצור נוספים) והיוו פתרון פרקטי. כך שבייסודם, הנישואין הם לא מוסד רומנטי, ולמרות הרומנטיקה הנלווית אליהם כיום, כללי-השפה והטקסים עודם נובעים מהמוסד העתיק וקשורים אליו. זוהי גם הסיבה שבגינה הנישואין אינם רק עניין אינטימי של בני הזוג, אלא הוא מחייב ומנוטר על ידי הקהילה כולה, כולם "חוגגים" את הצלחת העסקה, והריטואל מנוהל על ידי נציג-הקהילה.

לסיכום, בנישואין, ולא בגירושין, מתחילות הנשים להיות עגונות. על כן, מי שמבקשים להבין את העוולות כלפי הנשים בישראל – העגונות, הנסחרות והנשים בכלל – לא צריכים להתחיל בהבנת הגירושין או בהבנת העבדות, כי אם במסורת היהודית הדתית, בתרבות, במשפחות, בנישואין, בשפה, בטקסים, בשמות המשפחה וכו'.

פורסם בקטגוריה +כול הנושאים | עם התגים , , , , , , , , , , | 41 תגובות