זמן אמת

עמוס בידרמן (הארץ).

אנחנו חיים כעת ברגע מעניין של חשיפת האמת על המצב הפוליטי בישראל. השבוע התבררו לנו גבולות התקשורת ה"חופשית", המסחרית מזה והממלכתית מזה. נוכחנו לראות כיצד מיליארדרים מפוקפקים עם קשרים הדוקים לראה"מ מסוגלים להתערב בתכני החדשות (וזה מספיק כדי שעיתונאים שעובדים אצלם יימנעו גם מדברים אחרים). לא בכדי לא שמנעו את ראש הממשלה, שעה שתחקיר על פטרונו הביא למשבר במערכת החדשות של ערוץ מסחרי מרכזי. זמן לא רב קודם לכן גילינו שהוא בעצמו הפעיל לחצים וההצליח להתערב ישירות בתכני החדשות של רשות השידור, ושבממשלתו מניחים לעובדי מדינה לשגר אלפי טוקבקים כדי "ללכלך" על המחאה (באמצעות כספי ציבור). והנה, הקיץ חלף, וגם התקשורת כבר לא מזדרזת עוד לספק סיקור נרחב ואוהד של המחאה. 

השבוע גם ראינו כיצד אנשי המרכז הפוליטי, אלו שרואים את עצמם כ"סוציאל דמוקרטים", ושרק לא מזמן מכרו לנו עד כמה הם חושבים שתנועת האוהלים היא "מחאה צודקת", וש"המצוקה שלנו אמיתית", עכשיו שולחים פקחי עירייה בלילה ואת המשטרה ביום כדי להחרים ולפרק מה שרק אפשר, אפילו בניגוד לחוק (ואוי, איך שהיא יודעת לפרק את הצורה כשהיא רוצה).

וקצת קודם לכן הבנו שדווקא ארגוני-העובדים בכבודם ובעצמם עוזרים לכפות "הסכמים" חסרי ערך על המורים, העו"סים, הרופאים ועל מי לא, ולמעשה נשלטים (מזה זמן) ע"י משת"פים פוליטיים של מעסיקים פוגעניים (כולל המדינה בעצמה). וכאילו לא די בכך, חזינו בהמשך במערכת הצדק קובעת – לראשונה מאז חיסול העבדות – שיש עובדים שאסור להם להתפטר (כראייה עד כמה השוק באמת "חופשי"), ולמשמע אנחת הרווחה שיצא ממסדרונות הממשלה, הפנמנו את עומק האטימות למצב החינוך, הבריאות, הרווחה והמחירים.

רואים רחוק, רואים שקוף

נתניהו כקריקטורה של עצמו (עמוס בידרמן, הארץ). "יש לי השקפות נחרצות, ואם אתם לא אוהבים אותן, אני מוכן להחליפן באחרות" (גראוצ'ו מרקס).

אחרי כל אלו, אין עוד עוררין על השפעת בעלי הון ועושי שלומם על הפוליטיקה. באמצעות יועצי תקשורת, עורכי דין, חברות לובי, שליטה בתקשורת, ותרומות לפוליטיקאים ולארגונים כמו "מכון שלם" והמרכז הבינתחומי, הם יוצקים תוכן, פרקטיקות ולגיטימיות לניצול ולהשפעתם כ"אנשים פרטיים". עכשיו הכול ידוע.

אפילו נתניהו נפטר מהדימוי המגוחך של נתניהו החדש, "הרָגיש", ה"חברתי". דימוי שגם קודם נראה לכולם משכנע כמו תחפושת של ג'ירפה במשקפי שמש, רק שעכשיו אין בו כל טעם וצורך, רק ריח. לפני כמה שבועות עוד מינה וועדה נוספת עם "מנדט לשינוי אמיתי", והבטיח, ברוחו של גראוצ'ו מרקס: "יש לי עמדות נחרצות, ואם אתם לא אוהבים אותן, אני מוכן להחליפן באחרות". אם עוד הייתה אשליה אחרונה למישהו, שמא ייתן הנמר יד לשינוי הכולל והדרוש בחברבורותיו, הרי שהיא התנפצה כצפוי משנוכחנו שהאיש שוב חזר בו והחליף את דעותיו לפי מצב הרוחות. לכל נתניהו חדש יש נתניהו חדש יותר, ואתמול, כמו לא היו הדברים מעולם, הודיע והודה בגלוי שאין זה משנה כלל אילו הצעות תעלה הוועדה, מפני שאין לו כל כוונה לאפשר להן לשנות את מהות הקו הכלכלי הדורסני שהוא ודומיו מנהיגים.

מי שעד לאחרונה פקפקו בדברים בחצי חיוך, התבדחו על האוברדראפט וקנו את הצ'יזבטים על גז ערבי או צמיחה כלכלית, עכשיו מרצינים ומתרגזים. הם מסתכלים על עצמם וילדיהם, מבינים את עומק המצוקה, ורואים אותם בחדשות לועגים לנו, ובכיכרות מפזרים אותנו. אלא שלמרות שהם אולי יכולים לדכא, הם כבר לא יכולים להסתיר את המציאות, או להגיד שאין בעיה, שבעצם "כולם נוסעים לחו"ל", ש"בתי הקפה מלאים", וש"הם" (כלומר אנחנו) "לא נחמדים". זה בעצם כבר לא משנה מה הספין הבא שלהם, כי אנחנו כבר יודעים יותר מדי. הבנו שאין סנטה קלאוס, או פיות, או כלכלות שמסדרות את עצמן באורח פלא, ושהפוליטיקאים, הבנקאים, הגנרלים, השופטים והעיתונאים לא עובדים אצלנו, אלא עבור אחרים. חלקם אולי היו רוצים לשנות, ואולי מצליחים גם פה ושם, אבל בדרך כלל הם מסונדלים על ידי בעלי השליטה. מפחיד לחשוב שהדבר היחיד שנותר באמתחתם הוא לא לשנות את הייצוג התקשורתי של המציאות, אלא את המציאות עצמה, ולדרדר את המצב המדיני כולו למשבר גדול ככל הניתן (בעזה, באו"ם או מול הטורקים), וכך למלא את התקשורת בידיעות על טורקיה, הפלסטינים, מצרים וטרור.

העירום מתהלך בעירומו

(עמוס בידרמן, הארץ)

בדיוק בגלל זה הרגע הזה חשוב במיוחד, כי זהו רגע שבו אין יותר סודות. זהו רגע של התבגרות. כל מה שעד-עכשיו חשבנו שמתרחש, אנחנו עכשיו יודעים בוודאות, כמו היום שבו ויקיליקס חשפו את שחשפו, וכמו השעה שבה שהמערב הביע דאגה מפני מהפכות עממיות במדינות עם משטר רודני "ידידותי".  כשם שגילויים חדשים על מפעל הנישול בגדה המערבית, כבר מזמן לא מפתיעים יותר, כך גם הניצול כל כך ברור וגלוי, שהוא כבר לא מפתיע, רק מרגיז. העירומים מתהלכים בעירומם, וכולם יודעים שהם כאלו. אפילו הם יודעים שכולם יודעים.

זאת שעה שב אנחנו עדים לזיכוך, והתחדדות הכוחות. מצד אחד נמצאים מדושני העונג שמתרגשים בכול פעם ש"דירוג האשראי של ישראל" משתנה באיזו חברת הון-סיכון אמריקנית, ושעבורם "אזרחים" ו"חברה" הם רק כלי ריק ליצוק בו מוצרים, צרכנים, מסחר, השקעות ורווח; ומן העבר השני נמצאים רובנו, מנסים להתקיים, חולמים על הצלחה, ונשארים עם חובות במקרה הרע, או בינוניות במקרה הטוב. כבר שמענו את פרשני הצמיחה והתעסוקה אינסוף פעמים בעבר, בשעה שלקחנו עוד הלוואה, ביקשנו שוב עזרה מההורים, או לקחנו עוד חצי משרה, כדי לאפשר לעוד איזה טייקון לצאת מחובותיו, ולקבל פחות ופחות שירותים מהמדינה.

משהתחדדה התמונה והתברר עד כמה צבעיה קודרים ומקוממים, חשוב להכיר גם בחשיבותה של התובנה עצמה. אנשים מוכנים לעשות הרבה כדי לא לחיות תחת דיכוי ואי-צדק. לא צריך לחיות תחת משטר צבאי או לחטוף כדורי-גומי כדי להבין את זה. משום כך בדיוק יש מי שעושים ימים כלילות כדי לשכנע אותנו שאין כל דיכוי, רק אולי כמה פגמים, אבל בסך הכול, במיוחד אם נעבוד קשה עוד יותר, אז הכול יהיה יחסית בסדר. אלא שדווקא ככל שיהדקו את חנק הדיכוי על עתידנו, כך יהיה להם קשה יותר לשכנע שאין דיכוי, ואנשים יהיו מוכנים להסתכן יותר כדי להפסיקו. לכן זהו בהכרח גם רגע שהוא נקודת ציון בהתחלת הסוף. כפי שלמדה המנהיגות בתוניס, בלוב, במצרים, ואינשאללה בקרוב בסוריה, תימן, בחרין ואיראן – ככל שהפגנות ומחאות צודקות נתקלות באטימות בצורה ובעוד דיכוי, כן גוברת הלגיטימציה והמוטיבציה של ההתנגדות, ומגיחוך כנוע על מצבנו תהפוך המחאה הכועסת, במוקדם או במאוחר, לשינוי עמוק יותר שגם יסגור חשבון עם מדכאיו מאתמול. (חוץ ממי שיצליחו לעזוב).