שם הבלוג | מדיניות תגובות בבלוג
למה "אמת מארץ ישראל"?
"אמת מא"י" הוא אחד מפרסומיו של אחד העם, אשר היה מראשוני ההוגים היהודים החילוניים שהיו ביקורתיים כלפי הדרך שהציונות בחרה בה. בטקסט הוא לא הסתפק בתיאור המצב, אלא גם הוסיף פרשנות וקרא תיגר על ערכי המיינסטרים שהחלו להתגבש. למרות כישלונו במבחן ההיסטורי, הוא הטביע חותם עמוק מאוד על הציונות, וחייב אותה להתמודד עם מעשיה, ואיתגר אותה עם ראייה אחרת, שאיננה מתעלמת מהילידים בארץ. אז, נכון, אני לא אחד העם, ובטח שאין לי מונופול על האמת, אך אחד העם הוא בהחלט מקור להשראה באומץ האינטלקטואלי שבו שימש כנביא בשער, ואחריו באו רבים נוספים.
הנה כך הוא כותב על האתוס של "ארץ ללא עם":
"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ לבו. אבל באמת אין הדבר כן. בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה רבה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך, – רק אלה אינם נעבדים [...]
רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני שם, הוא בעל שכל חד ומלא ערמה. כל ערי סוריא וארץ ישראל מלאים סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה [...] ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ ישראל יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח זה את מקומו…"
אה, ועוד הערה אחת: היום, במחקר האקדמי כבר מודעים לכך שאיך-שלא-קוראים לארץ הזו, ארץ ישראל או פלסטין, יש לכך מטען ערכי ופרשני לא פחות מאשר תיאורי. לכן, נוהגים לקרוא לה ארץ-ישראל-פלסטין, כדי שכולם לא יהיו מרוצים במידה שווה.
דצמבר 2008
תגובות בבלוג
ככלל, אני מקדם בברכה דיונים ועמדות שונות ומורכבות, כל עוד כולם נשמרים מפני עלבונות ונמנעים מלהניח שהאחרים בדיון הם טיפשים, נאיביים או רשעים. גם אני בנאדם, ולכן אני נכון לשמוע כל טיעון ולשקול מחדש ניסוחים ומחשבות. זה חלק מהרעיון בבלוג פרוגרסיבי. עם זאת, הניסיון הביא אותי להגדיר כמה כללים קצרים לתגובות (שהועתקו בחלקם מעידן לנדו):
- ביקורת שאינה מגובה בעובדות, תיעוד וקישורים המשתווים לאלו בפוסט – לא מחייבת אותי בתשובה רצינית.
- ביקורת לא עניינית – לא תיענה. למשל, תגובות בנוסח "למה אתה לא כותב על X", כאשר X הוא "הסבל של תושבי שדרות" / "אמנת החמאס" / "פרעות תרפ"ט" או כל X אחר שאין בו כדי להצדיק את הביקורת המובאת בפוסט. גם ניסיונות להסיט את הדיון לכיוונים אחרים, או כלליים ולא קשורים (כמו עמדות כלליות, ודברים שאינם קשורים ישירות לטענות בפוסט הספציפי שבו נכתבת התגובה) לא יענו, ובמידת הצורך אף אגביל אותם. או כמו שעידן כותב: "אז מה עושים?". שלום עושים. יש מסמך האסירים, יש הסכם ז'נבה, יש היוזמה הערבית. ממש לא אכפת לי מה אתם בוחרים. רק תפסיקו כבר עם ה"אז מה יש לך להציע?".
- תגובות אסורות: לכעוס מותר, גם לסגנן בטעם רע, לצערי, אם כי לא כדאי. אך נאצות, גזענות וקללות לא. תגובות שכוללות משהו כזה, גם אם יש בהן טקסט נוסף, וגם אם התגובה היא מאוד לרוחי מבחינה פוליטית – תימחקנה לאלתר!
- פרסומות: אני מוחק תגובות-פרסומת, גם מתוחכמות שמשתמשות בשם המגיב כלינק לאתר מסחרי.
- במלחמה כמו במלחמה: ייתכן שהתגובות לפוסטים ייסגרו בתקופות מלחמה, משתי סיבות. האחת, כמו בכל דבר אחר בחיינו, גם מצב הסכסוך ובמיוחד המלחמה, משפיעים על שיקול הדעת. כשאנחנו מאוהבים, רעבים, חרמנים וכועסים זה משפיע על החשיבה, ולכן גם במצב קיצוני, כמו מלחמה (גם אם אין שום איום קיומי אוביקטיבי) אני לא מצפה לשמוע עמדה הגיונית, קרה ומחושבת. שנית, במלחמה, קשה לשמוע ולהשמיע דעות שמתנגדות למלחמה, ודווקא בגלל זה חשוב יותר להשמיען, גם אם כרגע הן לא יעוררו דיון ופעולה.
- Talkback Abuse -הפצצה בתגובות היא זלזול באתר ובמבקריו, ותיחשב אלימות לכול דבר. נא הימנעו מכך.
אני מאמין בכך בכול ליבי שזה חשוב לתת במה לכול הדיעות, גם המגוכחות שבהן. הדבר האחרון שאני רוצה זה למחוק תגובות ולחסום מגיבים בגלל דעתם/סגנונם, בעיקר בגלל שזהו מדרון חלקלק, (אך גם בגלל שזה דורש זמן ותשומת לב). עם זאת בעקבות השתלטות אלימה של כשלושה מגיבים אובססיביים, ממש אחרי כל תגובה באתר, נאלצתי להגביל גם את זה. מסתבר שיש אנשים שרוב עיסוקם הוא לעבור בכול יום בכול האתרים ולהמאיס את עצמם כדי לצעוק את עמדותיהם, באשר הן, באופן שלא מכבד את הדובר או הקורא. לכן, רבים אחרים הפסיקו להגיב בבלוג, ובפועל לא מתקיים דיון. בעקבות פניות של קוראים רבים, וגם לתחושתי, יש צורך לראות בכך אלימות לכל דבר, וצריך לשים גבולות. בכוונתי לשמור על המרחב הציבורי שניסיתי לייצר, מפני השתלטות גסה החורגת משמעותית מהגבול של הכמות הסבירה של תגובות, ומאלצת אותי להגביל מגיבים אובססיביים. מול החלופה של סגירת הבלוג לתגובות לחלוטין, הועדפה האפשרות התובענית יותר, של פיקוח על המציקים, שיכולים למצוא בקלות במה בכול מקום אחר, או לפתוח בלוג משל עצמם.
הליכים. סנקציות חריגות (כגון: מחיקת הודעות, אזהרה, הגבלת כמות או אורך ואף חסימה) יופעלו מתי ואיך שאמצא לנכון, ואפילו באקראי כנגד מגיבים המנצלים לרעה את האתר. בגלל משמעויותיה של ההחרמה, החלטה על מגיב כמישהו שניצל לרעה את מנגנון-תגובות תיעשה במשורה, אולם חסימה עלולה להיות לצמיתות. כמובן, למגיבים יש תמיד האפשרות לפתוח בלוג משל עצמם ולפרסם אצלי לינק כתגובה, במסגרת הכללים החלים על כולם. יש די אלטרנטיבות ברשת שבהן אפשר להגיב או לנהל את הדיונים שחוזרים לאותן הקלישאות.
רשימת חסומים:
מוני יקים, עמיש, אבי זכאי, עודד ישראלי, רגיש בקצה, עידו לם, ניסים.
פינגבאק: האם מגן דוד הוא צלב קרס מסוג חדש? « אמת מארץ ישראל
פינגבאק: פוסט של אחרי מלחמה « אמת מארץ ישראל